החצאית מסתירה לו. הוא לוקח את הסיכה שהחזיק בין שיניו ונועץ, מנסה לסדר מחדש את הכפל הסורר. "נסי לא לזוז" הוא מבקש. היא מחייכת אליו ואל האשה שלצידו. ידו מסדרת את שולי הבד, בעוד עיניו לטושות ברגלה הארוכה העטויה בגרבונים ארוכים שחורים, שקופים למחצה, שמטפסים מעל שוקיה וחובקים את ירכיה. היא כולה צרה. מותניה כשל נערה ובכל פעם הוא מוצא עצמו מתפעם ממנה מחדש.
ואולי זה גילו המתקדם, שהופך אותו לאשמאי זקן שחושק במה שאינו שלו. אבל דבר מכל אלו, אין הוא מראה לה בהתנהגותו ולו בשמץ קל שבקלים. הוא חייט מקצועי והיא הלקוחה. כך זה היה מאז ומתמיד וכך גם ישאר. הוא מודד, גוזר ותופר, רק מדי פעם עינו, כמו להכעיס, מחליקה על שוקה, ננעצת במתניה, חולפת על שדיה הזקופים. נפעם הוא מתמקד לרגע בפטמות הזקורות ומיד מפשיל מבטו חזרה אל מלאכתו.
את מרבית ימיו הבוגרים ואף כילד, בתור שוליה לאביו, העביר מתחת לחצאיות ושמלות מפוארות, מקצר ומאריך, לפי האופנה החולפת, את גובה אימרתן. חיוך השמחה שלו, בקבלתו את התמורה הכספית הנכבדה, שהיה גובה מלקוחותיו, היה מתמזג במראה הסיפוק שעל פניהם. בשנים האחרונות אף הרחיב שרותיו, לתפירת חליפות מחויטות לבני זוגן ובניהן. היה מודד ותופר, לפי מידה ושמע איכות עבודתו, עבר ביניהם מפה לאוזן.
אבל הוא היה מחכה רק לה וכשבאה, היה מתמהמה במכוון ומאריך ככל שיכל. הוא אינו זוכר נשים רבות כמוה, שהשנים החולפות רק הטיבו את מראן והפכו אותן לבשלות, באופן שמכמיר את לבו ואילו היא מביטה בו ממרום עקביה, מעבירה מבטה, בחיוך מנומס, אל העוזרת שלצידו ואחר חוזרת אליו, יודעת בחושיה הנשיים של אישה, שגברים מתקשים לשמור על שלוות נפשם לידה, שגם הוא אינו יוצא דופן.
מי שכותב שירה, מתעלס בה בכל מצב. גם כשאינו מתנה איתה אהבה.
